איזה כיף שיש כאלה רגעים...

בדיוק חזרנו בתי ואני מטיול מתנה קצר בפריז. מתנה שלי עבור הישגיה של בתי המדהימה אביה. סיימה זה עתה את שירותה הלאומי, קיבלה תעודת בגרות מעולה ועתידה להתחיל ב"ה למודי פיזיקה באוניברסיטת תל אביב בשבוע הבא.

חמישה ימים של בילויים שקטים ואוהבים, שמחים וכיפיים, מעוררי השראה ותרבות.

ההגעה למקומות שסומנו על ידינו כאטרקטיביים לתיור, הייתה ברובה במטרו. היה מעניין לראות את הצרפתים המאד הטרוגניים כשהם סובלניים, שונים ומכילים כל כך. בעיקר התרשמנו מהשקט, החיוך ומאור הפנים שהיה נסוך על פני רובם. והנימוס! כמה מנומסים הם ואם נתקלתם באחד מהם, זה הוא המבקש "פרדון" Pardon (סליחה).

S'il vous plait – (בבקשה) ו- Merci – (תודה) הם מהביטויים היותר שכיחים אותם שמענו. והקשישים שבהם – צועדים להם ברחובות פאריס, ראשם מורם, עיניהם בורקות והכל פונים אליהם בכבוד ובנימוס. ואיש לא חושב לתקוף אותם חלילה או לשדוד...

כמובן, לא יכולנו שלא להשוות. עימנו. הישראלים. הישירים. המחוספסים. ה"מדלגים" על כללי הנימוס, כדי להגיע לתכלס...

ואני – שאלתי את עצמי בכנות, האמנם תכלס? האמנם אנחנו יותר אמיתיים? והרגשתי אי נוחות בולטת. שכן אני מכירה דווקא את חוסר הסובלנות שלנו. כלפי השונה. הנזקק ויוצא הדופן. ואת קוצר הרוח. ואת חוסר הסבלנות.

וכסוציולוגית – ריתקה אותי השאלה החברתית: איך יתכן שחברה כל כך מעורבת כמו החברה הצרפתית כיום, בולטת בנימוס, בסדר, בשקו ובהכלה של הזולת ואילו חברה ישראלית "ישירה" ומחוספסת, בולטת דווקא בחוסר הסובלנות כלפי קבוצות שוליים שונות בתוכה?

יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. סיכמתי לעצמי בקול.

 

ועם זאת, שמחנו כל כך לחזור. אל ארצנו הקטנטונת. היפה, הנעימה, החמה והמוארת כל כך.

בכוחות מחודשים לימים טובים ונפלאים שעוד נכונו לנו. אמן.